הבחירה שלנו מתחילה עוד לפני הקלפי

ישראל מתקרבת לבחירות, ויש שיגידו שהן הגורליות ביותר שהיו כאן. העצבים חשופים, המתח גבוה, ונדמה שכל מחלוקת הופכת במהירות לחזית נוספת. בתוך המציאות הזאת נמצאת גם הקהילה הגאה. אנחנו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, נוכחים בכל חלקיה, והקיטוב והחשש לעתיד נכנסים גם למרחבים שלנו.

לעיתים נדמה שאצלנו המתח חריף במיוחד. הזיקה ההיסטורית בין המאבק הגאה למחנה הליברלי פוגשת קולות מתוך הקהילה שמבקשים לערער עליה. הסערה סביב הפוסט של האגודה, שבירך את אמיר אוחנה על הישגו בפריימריז, היא דוגמה אחת לכך (גילוי נאות: אני חבר הוועד המנהל של האגודה). היא הציפה שאלות על ייצוג, על שייכות ועל האחריות של ארגוני הקהילה כלפי הציבור שבשמו הם פועלים.

בעיניי, נראות גאה בעמדת כוח אינה תמיד מספיקה כשלעצמה. נבחרי ציבור צריכים להיבחן גם במעשיהם ובמדיניות שהם מקדמים: האם הם מרחיבים שוויון וחירות, מגינים על זכויות מיעוטים ומחזקים את התנאים הדמוקרטיים שמאפשרים לנו לחיות כאן בביטחון. לצד זאת, אי אפשר לבטל את מי שעבורם גם לייצוג הסמלי יש משמעות עמוקה. ההכרה במשמעות הזאת אינה פוטרת נבחרי ציבור מביקורת. הביקורת בעניין הזה ראויה לדיון רציני, וקריאה לשיח אינה סיבה לטשטש אותה.

דווקא מתוך העמדה הזאת, אני רוצה לשאול מה אנחנו עושים מכאן. איך הופכים את הכעס, הדאגה והאכפתיות לכוח שמסוגל להוביל שינוי?

יש מי שחוששים שהקהילה הגאה מאבדת בהדרגה את מה שהופך אותה לקהילה. שהסולידריות, שנבנתה מתוך מאבק ושותפות גורל, נשחקת; שאנחנו הופכים לאוסף של פרטים שהמכנה המשותף ביניהם הולך ומצטמצם. יש בקהילה מי שיטענו שזה אינו מקרי, ושגורמים שמרניים פועלים לפורר את הסולידריות הזאת. אחרים יטענו שהקהילה עצמה מתקשה לקבל את מי שחושבים אחרת מהמקובל בה. גם על המחלוקת הזאת אפשר לכתוב תזות שלמות, אבל כדאי לזכור שהקהילה מעולם לא הייתה מקשה אחת, ושגם בעבר היו בה פערים עמוקים ומחלוקות קשות.

קהילה אינה נמדדת רק במידת ההסכמה בין חבריה. היא נמדדת גם בנכונות שלהם לקחת אחריות זה על זו כשההסכמה נגמרת. ביכולת להיאבק על עמדה, ובו בזמן להישאר מחויבים לזכויותיהם, לביטחונם ולכבודם של מי שחושבים אחרת. הסולידריות הזאת דורשת מאיתנו להתעקש על ערכים, להתמודד עם שאלות קשות ולזכור שיש השלכות ממשיות לאופן שבו אנחנו מדברים ופועלים.

בתוך הטלטלה הזאת אני רואה גם הזדמנות. אני פוגש א.נשים שצמאים לשייכות, לקשר ולתחושה שיש להם יכולת להשפיע. הרצון בקהילה נוכח מאוד. השאלה היא איך נותנים לו כיוון, ואיך בונים מתוכו הנהגה.

דרושים לנו א.נשים שמוכנים להפשיל שרוולים: ללמוד את ההיסטוריה העשירה של המאבק שלנו, להכיר גם את ההצלחות וגם את המקומות שבהם נעצר; להביט נכוחה במציאות, להבין מי משפיעים עליה ולגבש חזון לעתיד. לשאול איזו קהילה אנחנו רוצים להיות בעוד כמה שנים, ומה אנחנו מוכנים לעשות כדי להגיע לשם.

לאנשים שונים יהיו תשובות שונות. קהילה חיה ותוססת צריכה להכיל יותר מחזון אחד. אבל היכולת לנהל מחלוקת מחייבת גם בסיס ערכי: מחויבות לשוויון, לחירות ולזכות של כל אחת ואחד לחיות בביטחון ובכבוד. מתוך הבסיס הזה אפשר להתווכח בחריפות וגם לבנות משהו יחד.

וההנהגה הזאת יכולה — ורצוי שתצמח — בכל מעגלי החיים.

יש את העולם, יש את המדינה, יש את העיר, ויש את החיים עצמם: העבודה, החברים, המשפחה. מול המציאות הגדולה קל להרגיש חסרי אונים. במעגלים הקרובים אפשר להתחיל לפעול, ולפעולה הזאת יש משמעות.

יש מי שיכוונו לעמדות מפתח במגזר הציבורי או בארגוני הקהילה. אחרים יבחרו להשפיע דרך המגזר העסקי, החינוך או התרבות. ויש גם מנהיגות שמתחילה בשיחה בין חברים על הרגלי הבילוי שלנו ועל האחריות שלנו זה לזה; בנכונות לדבר ברצינות על פוליטיקה ועל העתיד שאנחנו מדמיינים לעצמנו; בהחלטה להציף אפליה במקום העבודה, לתמוך בקולגה או ליצור מרחב שאפשר להרגיש בו שייכים.

אלה המקומות שבהם ערכים מקבלים צורה בחיי היומיום. כך נוצרים אמון, שייכות וגם כוח משותף לשנות מציאות.

השנה אנחה בפעם השלישית את המסלול למנהיגות במרכז הגאה — מסלול שעברתי בעצמי לפני חמש שנים. עבורי, זו הייתה הזדמנות להפוך אכפתיות ליוזמה: מתוך המסלול צמח הגיי־וואצ׳, שפועל לקידום מרחבים בטוחים בחיי הלילה של הקהילה.

בתקופה האחרונה נוכחתי שוב לגלות כמה אכפת לא.נשים בקהילה שלי. גם בתוך הכעס והמחלוקת יש רצון עמוק להשפיע, לשמור על מה שהשגנו ולבנות עתיד טוב יותר. התחושה הזאת מזכירה לי שאני לא לבד, ושיש עם מי לעשות את הדרך.

הבחירות הקרובות הן רגע חשוב. גם מה שנעשה עד אליהן, וביום שאחריהן, יעצב את מציאות חיינו. אני מזמין את כל מי שמרגישים את הקריאה הפנימית הזאת — ללמוד, לשאול, לקחת אחריות ולהניע שינוי — להצטרף אלינו למסלול למנהיגות.